עומס סטודיו שרואים במספרים, לא בגיליון

תפוקה היא ספירה, לא אחוז חיסכון

תפוקה היא מספר המשימות שנסגרו בשבוע. הציר האופקי הוא שבוע. הציר האנכי הוא ספירה. אם אין מעברי שלב, מוצג שאין נתונים, לא אפס מזויף.

אין כאן אחוז חיסכון. המספרים מגיעים ממעברים שכבר נשמרו על הלוח.

שבוע עם שמונה משימות שנסגרו הוא שמונה, בין שהמשימות היו מעבר צבע ובין שהיו תיקון כתוביות. המוצר לא ממציא משקל. אם צריך להשוות סוגי עבודה, מסננים לפי תווית או לפי פרויקט, ואז קוראים את אותה ספירה.

צוואר בקבוק ועומס, באותן יחידות

צוואר בקבוק הוא השלב עם הכי הרבה משימות פתוחות באותו רגע. העמודה היא ספירה, והשם של השלב יושב ליד המספר.

עומס הוא כמה משימות פתוחות יש לאדם. זה נספר מהלוח. מעקב זמן על המשימה הוא השעות שנרשמו, לא הערכה. תווית על משימה עוזרת לסנן את התור; צופה נרשם רק לפריטים שצריך לעקוב אחריהם.

תצוגת צוואר הבקבוק באנליטיקה עונה על שאלה שנייה בנתונים אחרים: השלב עם הזמן החציוני הארוך ביותר, נמדד מהרגע שמשימות נכנסות אליו עד הרגע שהן יוצאות. המספר הזה הוא דקות בשלב, לא ספירת כרטיסים. שניהם שימושיים. הם לא אותו גרף.

לוח מחוונים על אותן שתי שאלות

אותן שתי שאלות מופיעות בלוח המחוונים אחרי הכניסה: כמה נסגר, ואיפה יושבות הפתוחות. העמוד הציבורי מסביר את היחידות; הלוח מציג אותן על העבודה שלכם.

סינון פרויקט על לוח המחוונים הוא אותו סינון כמו על הלוח. לא קוראים מסד נתונים שני. שבוע שנראה שקט בלוח המחוונים ועמוס על הלוח אומר שספירת הסגורות וספירת הפתוחות עונות על שאלות שונות, ושתיהן עדיין ספירות.

כשאין עדיין עבודה, מוצג מצב בלי נתונים עם הסבר קצר. לא מציגים אפס כאילו היתה מדידה.

הדוח השבועי שהבעלים קורא ביום שני משתמש באותו סיכום. הוא מציג את שלושת החברים העמוסים ביותר עם העומס שלהם, וגם שם אין אחוז חיסכון.

שעות שנרשמו מול דקות שהוערכו

עומס אדם בתצוגת העומס הוא דקות פתוחות מוערכות מול קיבולת שבועית. ברירת המחדל היא 2,400 דקות: חמישה ימים של שמונה שעות. אם הם שייכים לשני צוותים, הקיבולת היא הסכום של שניהם. מי שמעל הקו מסומן באדום.

שעות שבאמת הושקעו הן מספר אחר. הן רשומות כרשומות זמן על פריט עבודה. סה"כ פרויקט מציב את השעות האלה ליד ההערכות, כדי שמפיק יראה גם 'מה חשבנו' וגם 'מה נרשם'.

אף אחד מהמספרים אינו מוצר נוכחות. אלה שתי הקריאות שסטודיו כבר מתווכח עליהן, לקוחות מהלוח במקום מגיליון שהתרחק.

כמה הפקות, תור אחד

כשעשרים פרויקטים פתוחים, גיליון לכל הפקה מסתיר את האדם שנמצא בארבעה מהם. תצוגת העומס מקבצת לפי אדם. תצוגת צוואר הבקבוק מקבצת לפי מפתח השלב, כך שביקורת לקוח בפרויקט א' וביקורת לקוח בפרויקט ב' הן שורה אחת.

אם שתי תבניות משתמשות באותו מפתח לשלבים שמתכוונים לדברים שונים, הם יחלקו שורה. שומרים על המפתחות כנים בתבניות והתצוגה נשארת כנה.

תצוגה שמורה יכולה לשמור את הקיבוץ לפי אדם ואת סינון התווית יחד, כדי שיום שני לא יתחיל בבנייה מחדש של אותן שתי לחיצות. הספירה שרואים אז היא אותה ספירה שהדוח של הבעלים ידפיס.

תווית כמו מחכה ללקוח עדיין עובדת בין הפרויקטים האלה. מסננים אליה וספירת הפתוחות היא העבודה שאי אפשר להתחיל, לא צבע בעמודה.

מה עושים עם מספר ברגע שאפשר לראות אותו

שלב עם הכי הרבה משימות פתוחות הוא מקום להוסיף אחראי או המתנה, לא סיבה לשנות את שם השלב. אדם מעל הקיבולת הוא סיבה להפסיק לשייך, לא סיבה לבקש ממנו לרשום עוד שעות.

שבוע בלי משימות שנסגרו ולוח מלא כרטיסים הוא שאלת תהליך. הדוח של יום שני יאמר את זה. לוח המחוונים יאמר את זה. אף אחד מהם לא ימציא אחוז כדי לרכך.

כשהמספרים לא מסכימים עם התחושה בחדר, סומכים על הלוח. הספירות הן המעברים שכבר נרשמו. התחושה היא לעתים קרובות הגיליון של שבוע שעבר.